וקראט נ' חברת דואר ישראל בע"מ

החלטה

לפניי בקשת התובע כי אפסול עצמי מלהמשיך לשבת בדין בהליך זה.

כעולה מן העובדות שאינן במחלוקת בהליך, התובע הועסק ברשות הדואר ולאחר מכן בנתבעת – חברת דואר ישראל בע"מ, החל משנת 1996. החל מחודש 1/06 מונה התובע כמנהל מחלקת המיון בבית הדואר המרכזי בירושלים. התובע הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות משמעת בהן הואשם, ובגזר דין מיום 1.5.12 הטיל עליו בית הדין למשמעת של עובדי המדינה אמצעי משמעת שונים, ביניהם הורדה בדרגה למשך שנתיים, העברה לתפקיד אחר שלא יכלול תפקידי ניהול למשך שלוש שנים ופסילה ממילוי תפקיד ניהול לתקופה של חמש שנים. לאחר שגזר הדין הובא לידיעת הנתבעת, התקיים דין ודברים בין הצדדים בנוגע לאופן יישום גזר הדין של בית הדין למשמעת. במסגרת הדין והדברים נשלח לתובע מכתב ביום 8.8.12, בו נאמר:

"בתאריך 27.6.12 נערכה עימך ישיבה שמטרתה להסדיר את חזרתך לעבודה עם תום ההשעייה.

ביקשת להתייעץ עם עורך דינך בעניין השיבוץ לעבודה. מעבר לכך לא נעשה דבר נוסף אשר שינה את ההחלטה בדבר שיבוצך לעבודה.

לפיכך הינך נדרש להופיע לעבודה לאלתר, בתפקיד אליו שובצת. אי התייצבותך לעבודה תהווה הפרת משמעת על כל המשתמע מכך".

אין חולק כי כוונת המכתב מיום 8.8.12 ב"תפקיד אליו שובצת", היא לתפקיד של טיפול במרכזי חלוקה בשומרון (אשר כוללת גם חלוקת דואר בהיעדרם של הדוורים שזה תפקידם) אשר בסיסו במודיעין עלית, כפי שעולה מפרוטוקול הפגישה מיום 27.6.12, אשר נזכרת במכתב מיום 8.8.12.

אין חולק כי התובע לא עבד בפועל בנתבעת מאז מתן גזר הדין.

בתביעתו עותר התובע להורות לנתבעת להחזירו לעבודתו ללא שינוי או הרעה בתנאי העסקתו, מעבר למה שנקבע בגזר דינו של התובע בהליך משמעתי בו הורשע על פי הודאתו, וכן לשלם לו הפרשי שכר בסך 6,000 ₪ לחודש בגין התקופה החל ממועד גזר הדין (אך לא יותר מ-50,000 ₪ - הסכום שהתובע העמיד עליו את תביעתו "לצרכי אגרה"). לטענת התובע, הפרשי השכר הנתבעים מגיעים לו בגין היותו מוכן ומזומן לביצוע עבודה מאז מתן גזר הדין וסיום השעייתו. לטענתו, הפרשי השכר הנתבעים מגיעים לו אף שלא עבד בפועל, הואיל ואי עבודתו בפועל נבעה מהתנהגות חסרת תום לב של הנתבעת, שהתבטאה במתן הוראת שיבוץ אשר מרעה את תנאי עבודתו מעבר למה שנדרש על פי גזר הדין.

כמו כן, מתבררת בהליך תביעה שכנגד של הנתבעת להחזר תשלומי שכר ששולמו לתובע עבור החודשים 7/12 ו-8/12, אשר שולמו לטענת הנתבעת בשוגג.

לב המחלוקת בהליך עניינו בשאלה האם הנתבעת נהגה בחוסר תום לב באופן יישום גזר הדין בעניינו של התובע, והאם התפקיד לו שובץ התובע בשומרון בחודש 8/12 (וכן תפקיד נוסף שהוצע לתובע בשלב מאוחר יותר כמחלק דואר בירושלים), מהווים שיבוץ סביר, בהתחשב בטענות התובע בכתב התביעה להרעת תנאים. לעניין זה טען התובע בכתב התביעה כי אין הנתבעת רשאית לפגוע בשכרו מעבר לפגיעה המתחייבת מגזר הדין. התובע טען כי "בפועל פעלה הנתבעת בניגוד לדין ולא החזירה את התובע עד היום תוך פגיעה בתנאי העסקתו, פגיעה בשכרו שהורע באופן משמעותי לעומת הוותק ודרגתו, לרבות אחזקת רכב ומשמרות".

אין חולק על כך שבדיון המוקדם הצעתי כי הכרעת בית הדין תינתן על פי סיכומים, ללא צורך בהגשת ראיות מעבר לאלה שצורפו לכתבי הטענות. הצדדים ביקשו להגיש תצהירים ונקבע, בהסכמת הצדדים, כי יוגשו תצהירי עדות ראשית ולאחר מכן יודיעו הצדדים אם רצונם לחקור את המצהירים של הצד שכנגד, או שמא הם מבקשים לסכם טענותיהם על פי החומר הקיים בתיק.

לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעת נקבע התיק להוכחות, וביום 3.3.14 נשמעו חקירות עדי הצדדים. התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעת העיד מנהל משאבי אנוש במרחב ירושלים בנתבעת, מר אהוד שירוני.

בתום שמיעת הראיות הודעתי לצדדים שנטיית בית הדין היא לדחות את התביעה. המלצתי לצדדים לנסות להגיע להסדר מעשי בדבר חזרת התובע לעבודתו בנתבעת. הדברים לא נרשמו תחילה בפרוטוקול ובית הדין קם מכסאו ויצא מן האולם, כאשר בסוף הפרוטוקול נרשמה החלטת בית הדין על הגשת סיכומים בכתב. לאחר דקות ספורות, טרם חתימת הפרוטוקול, אך לאחר שנציגי הציבור עזבו את לשכתי, חזרתי לאולם כיוון שקלדנית בית הדין הודיעה לי שב"כ התובע מבקש להגיש בקשת פסילה. עם חזרתי לאולם, הכתבתי את הפרוטוקול, באופן שלאחר רישום בקשת ב"כ הצדדים לסכם טיעוניהם בכתב ובטרם רישום ההחלטה המסיימת את הדיון, הוספתי:

"בית הדין פונה לצדדים ומציע להם להגיע להסדר פרקטי על שיבוצו של התובע בהתאם להחלטה של בית הדין למשמעת. בית הדין מבהיר כי אינו נוטה לקבל את התביעה. בית הדין נוטה לדעה שסירובו של התובע לקבל את השיבוץ מאוגוסט 2012 לא היה כדין. בית הדין נוטה לדעה שזכויות נלוות כמו רכב אינן זכות מוקנית שהתובע זכאי לדרוש בכל תפקיד שבו ישובץ במסגרת יישום גזר הדין, ולכן בית הדין סבור שעניינו האמיתי של התובע הוא בהגעה להסדר פרקטי על המשך שירותו בדואר, שכן נטיית בית הדין היא לדחות את התביעה.

בית הדין מציין שהוא פתוח לשכנוע במסגרת הסיכומים, אך זו נטייתו נוכח העובדה שהטיעונים של שני הצדדים ברורים וידועים מכתבי הטענות והתצהירים".

בעקבות הכתבת הפרוטוקול כאמור, ביקש ב"כ התובע לתקן את הפרוטוקול:

"אציין שבית הדין אמר בתחילת דבריו שהוא מתכוון לדחות את התביעה. בית הדין אמר שחברת הדואר לא צריכה בעיות של עובד לאחר שהורשע בבית הדין למשמעת. ובית הדין גם אמר שנחוייב בהוצאות".

על כך הגיבה ב"כ הנתבעת:

"חד משמעית דובר שמדובר בנטייה. לא נאמר שהתביעה תידחה לאחר שיוגשו סיכומים".